מיטות ומזרנים - קצת היסטוריה

המזרן, בניגוד למה שאולי חשבתם, הינו פריט עתיק מאוד, אשר הומצא לפני אלפי שנים. מובן מעליו, שהמזרנים של פעם לא נראו או “הרגישו” כמו המזרנים המודרניים, הרי שהאיכות שלהם השתנתה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, הידע הרפואי והמודעות לבריאות הגוף. ועדיין, המזרנים שימשו את בני האדם בתרבויות קדומות שונות והתוצר המודרני, כפי שמוכר לנו היום, הינו התוצאה של השינויים שעברו על האנושות כולה.

מיטות ומזרנים בתקופה הפרה-היסטורית

בתקופה הפרה-היסטורית האדם הקדמון, ההומיניד, שגובהו היה זהה לזה של השימפנזים, ישן על העצים, כדי להגן על עצמו בפני הטורפים, ממש כמו בעלי חיים אחרים. כל זה השתנה בעקבות גילוי האש: המדורה שמרה על בני האדם בעודם ישנים ואפשרה להם לישון על הקרקע.

המזרן העתיק ביותר נמצא במערת הסלעים בדרום אפריקה וגילו מוערך בכ- 77,000 שנים. קשה להגדיר את הפריט בתור מזרן כפי שאנחנו תופסים אותו היום: עשוי משכבות של צמחי קנה וסוף, מכוסה בעלים שריחם דוחה יתושים, בעובי פחות מסנטימטר ובמידות של כ- 3 מטרים על מטר, ספק אם היה נוח ונעים לשימוש, או שמר על בריאותם של אלה שישנו עליו. ובכל זאת, הפריט הארכיאולוגי החשוב הזה מלמד אותנו שכבר בתקופה הקדומה ההיא, חיפשו בני האנוש פתרונות לשיפור תנאי השינה.

איך ישנו בעולם העתיק?

עם התפתחות הכלים, הידע והמיומנויות, החלו בני האדם לתכנן את המיטות שלהם ביתר הקפדה. אי שם במצרים העתיקה, בין 3000 ל- 1000 לפני הספירה, הומצאה מסגרת המיטה – משטח עץ מורם על בסיסים, המונע מנחשים ומזיקים אחרים להגיע אל גופם של האנשים הישנים. התושבים העשירים של מצרים העתיקה נהנו מתנאי שינה משופרים: מיטותיהם היו בנויות מעץ הובנה (ebony), מרופדות בצמר, מכוסות במצעי פשטן ולעיתים מקושטות באבנים יקרות. במקום כרית השתמשו המצרים העתיקים בבלוק עץ או אבן, לתמיכה בתנוחת הראש המורמת.

בדומה לתושבי מצרים עתיקה, גם רומאים קדומים הרימו את מזרוניהם מהקרקע, כדי להימנע מפגיעה מפני המזיקים. המיטות היו כל כך גבוהות, שלעתים קרובות האנשים נאלצו לטפס על הסולם או המדרגות כדי לעלות עליהן. העשירים שביניהם בנו את מסגרות המיטה לא מעץ, אלא ממתכת או שנהב. המזרנים נקשרו לבסיס המיטה בחבלים או בחוטים. פשוטי העם השתמשו במזרנים המרופדים בחציר או בקנים, ואילו העשירים ישנו על מיטה רכה ומפנקת, עם מזרן במילוי צמר או נוצות, המכוסה בסדין וכריות. המיטות שימשו לא רק לשינה, אלא גם לאירוח ואף לסעודות.

ביוון העתיקה שאפו לשיפור בתנאי השינה אפילו יותר מהרומאים. הם אלה שהמציאו ספות – קלינים, אשר נבנו עם חלק עליון מורם ושימשו למנוחה, אירוח, אכילה ושינה. עשירי יוון לא הסתפקו במיטה אחת, אלא עיצבו את בתיהם עם מספר קלינים, כאשר לכל אחד מהם היה שימוש ייעודי משלו.

ביפן, קוריאה, סין ומדינות אסיה נוספות המזרונים נותרו על הקרקע, כדי לקרר את הישנים בימי הקיץ ולחמם אותם בתקופות החורף. בסין הקרה בנו מיטות מחומרי גלם ששומרים על החום, כמו לבנים או חימר ללא חשיבה נוספת על המזרנים.

סידורי השינה בימי הביניים

בתקופת ימי הביניים המוקדמות לא לכולם הייתה אפשרות להתפנק על מיטה של ממש. העניים ישנו לעתים קרובות על ערימות קש, חציר או עלים, או על האדמה החשופה. עשירים יותר השתמשו במזרני קש שהונחו על מסגרות עץ פשוטות.

ואולם, בסביבות המאה ה – 12 המיטות הפכו “לסמל סטטוס” עבור בני האצולה, אשר החלו לקשט רהיטי עץ וגם את מסגרות המיטות באמצעות חריטות, איורים, שיבוצי אבנים יקרות, ואת המזרונים – ברקמות מפוארות.  לקראת סוף תקופת ימי הביניים הומצא האפיריון – מעטפת וילונות התלויים על עמודי עץ מסביב למסגרת המיטה. למרות שהסיבה להמצאה הייתה פרקטית לחלוטין – מניעת החדירה של יתושים וזבובים למרחב השינה ושמירה על הפרטיות של הישנים (וזאת מכיוון שבתקופה ההיא נהגו בני האדם לישון יחד בחלל המשותף ולא בחדרי שינה פרטיים), מהר מאוד הפך האפריון לפריט דקורטיבי יפיפייה, מעוטר ומקושט בקפידה.

מיטות ומזרנים בתקופת הרנסנס

בתקופת הרנסנס עלה הערך של האסתטיקה החזותית לגבהים חדשים. המיטות, כמו כל שאר הרהיטים, נבנו במודעות ליופי וההרמוניה העיצובית והדגמים הנבחרים של המיטות מתקופת הרנסנס מהווים גם בימינו דוגמאות של יצירות אמנות יוצאות דופן.

במאות ה – 15 וה – 16, המיטות הטיפוסיות במערב אירופה נבנו עם ראש מיטה מעץ ומשטח המבוסס על שני עמודים. מיטות אלה היו גדולות מאוד וזאת כדי לאפשר למספר רב של אנשים לישון יחד. מבנה המיטה היה מוקף בווילונות שנתלו מכל ארבע הזוויות. הדוגמה הקלאסית למיטת ענק מרהיבה מתקופת הרנסנס הינה “מיטת המלחמה” המפורסמת מאנגליה, שגודלה כ- 10 מטר מרובע.

חדרי השינה בתקופה הקלאסית

במאות ה -17 וה -18 אופנת האפיריון הגיעה לשיאה. הווילונות שעטפו את המיטות היו עשירים וכבדים במיוחד והעמודים והכותרות מעץ התהדרו בחריטות וציורים מרהיבים. כך למשל, המלך לואי הארבעה עשר, חובב מותרות ידוע, התגאה בלא פחות מ- 413 מיטות מפוארות אשר פוזרו בחללים מיוחדים, שנועדו בין היתר לקבלת אורחי הכבוד. לא רק האירופאיים – גם האמריקאים העשירים ישנו על מיטות אפריון מהודרות המבוססות על ארבעת העמודים.

במהלך המאה 19 אופנת הפאר המוגזמת הסתיימה, וברוח התקופה המיטות הפכו לפשוטות ופונקציונליות יותר. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הומצאה טכנולוגיה חדישה שהביאה את מזרני הקפיצים, אשר חוללה מהפכה של ממש בתעשיית המזרנים. הממציא של מזרן הקפיצים השתמש בסלילי מתכת, שתוכננו במקור למושבים בכרכרות רתומות לסוסים. מזרני הקפיצים לא היו פופולריים בהתחלה, אולם המכירות המריאו החל משנות השלושים של המאה ה-20. הם נשארים פופולריים עד היום, אם כי טכנולוגיית הקפיצים מתמודדת עם תחרות גוברת מצד סוגי מזרונים אחרים שהתפתחו לאחרונה. המבנה הכללי של המזרן נותר זהה, ואילו נוספו לו שכבות של חומרים מתקדמים מסוגים חדשים.

במקביל גבר השימוש במסגרות מיטה עשויות מתכת, מה ששינה את המראה והעיצוב של המיטות.

המאה ה-20

המעבר לייצור תעשייתי של מיטות ומזרנים ועליה כללית ברמת החיים של האוכלוסיה במאה הקודמת פתחו את האפשרות של רכישת מיטה מודרנית עם מזרן נוח עבור מרבית האוכלוסיה במדינות המפותחות. מזרן נוח הפסיק להיות פריט של “מותרות” או סמל סטטוס, אלא משהו שנמצא בכל בית ומשרת את כל הדיירים.

מיקוד פיתוח מוצרי השינה עבר לתחום הנוחות והבריאות. התחרות על הבחירה של הלקוחות האיצה את החידושים בתחום המזרנים האורטופדיים והמרדף אחר התנאים האידאליים לתנוחה הבריאה ביותר עבור כל אחד. באופן מפתיע בשנות ה-70 פריצת דרך חדשה הגיעה לעולם המזרנים מהחלל. פיתוח של NASA שנועד לשפר את תנאי השהיה בחלל, התגלגל הישר לתוך המיטות שלנו בתור קצף הזיכרון או בשמו האחר – ויסקו. מאז שכבות מפנקות של מזרני ויסקו מרפדות אותנו בהצלחה יתרה ואף פותרות חלק מהסוגיות הבריאותיות.

חומר מוכר נוסף הביא לקפיצת מדריגה בפינוקים ופתרונות שמזרנים יכולים להציע – זהו לטקס. מקורו של הלטקס במיץ של עצי גומי, והוא משמש כבר מאות שנים למגוון מוצרים בתחומים שונים. קצף הלטקס נוצר לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת, ויש לו סיפור מעניין. חברת דנלופ השקיעה כחמש שנים בניסיון להבין כיצד להפוך לטקס לקצף. מדען אחד בשם E.A. Murphy השתמש במיקסר של אשתו כדי להקציף לטקס. התהליך הוסיף לחומר בועות אוויר והעניק לו את האיכויות הנפלאות שבזכותן הוא כבש את תעשיית המזרנים. מזרן הלטקס הראשון יצא לשוק בשנת 1931.

כניסת המיטה המתכווננת לחדרי השינה של ימינו מציינת אבן דרך נוספת בשיפור תנאי השינה ואף שינוי בתפיסת הייעוד של המיטות בשילוב פונקציות נוספות ושימושים האפשריים במיטה.

גודל המזרן לאורך ההיסטוריה

המזרנים הראשונים נבנו בהתאם להרגלי השינה ומבנה הבתים של אותו זמן. בתקופות הקדומות לא היה דבר כזה – לישון לבד. המזרנים התאימו לארח מדי לילה את כל המשפחה יחד כדי לשמור על החום וגם לספק ביטחון. מידות המיטות והמזרנים עברו שינויים רבים מסיבות שונות והושפעו מהיבטים רבים של תרבות ומצב סוציואקונומי. כך למשל מיטה גדולה בימי הביניים באירופה שימשה את כל דיירי הבית שישנו יחד בחדר אחד כי לא ניתן היה לחמם את כל החדרים. ואילו בתקופת הרנסנס גודל המיטה העיד בעיקר על יוקרה וסטטוס חברתי. אז בין היתר שימשו המיטות את המשרתות אשר חלקו אותן עם גבירותיהן כדי לשמור על כבודן.

סטנדרטיזציה של מידות המיטות והמזרנים החלה בתחילת המאה ה-20 עם כניסתו של הייצור ההמוני. מידות המצעים גם הן ברובן הפכו לסטנדרטיות. ורוב האמריקאים ישנו על מיטות Twin שהן למעשה שתי מיטות מחוברות יחד. מזרני Queen או King size גדולים הוצגו בשנות ה-40, אך עד שנות ה-50 לא עוררו פופולריות רבה. לאחר מלחמת העולם השנייה, התנופה הכלכלית קיבלה ביטוי בבניית בתים גדולים יותר וגבר הרצון לרכוש גם רהיטים גדולים. מגמת המעבר למזרנים גדולים מטעמי נוחות נמשכת גם היום.